מי קרא ספרים בילדותו עם פנס מתחת לשמיכה ? אני כן! תמיד אהבתי לקרוא, ממש חייתי בתוך הסיפורים. לפעמים הדמויות והאירועים כל כך סחפו אותי שלא יכולתי להסיר את העיניים מהטקסט. העמדתי פנים שאני עושה שיעורים ומעל ספר הלימוד הייתי מניחה את ספר הקריאה שלי ומפליגה לתוך העלילה. כשאמא היתה נכנסת לחדר הייתי מחליפה מהר לספר לימוד. אהבתי להכין מראש את "קן הקריאה" שלי: פנס וסנדביץ' קטן מתחת לכרית במיטה. התכוננתי לצאת להרפתקה הלילית שלי עם הדמויות והגיבורים של הספר. בערב הייתי משחקת את תפקיד הילדה הממושמעת: הולכת לישון, מתכסה בשמיכה ומקבלת נשיקה מאמא. הייתי מחכה כמה דקות עם עיניים עצומות בחושך עד שאמא הייתה חוזרת לסלון. לא זוכרת איפה ראיתי את המשפט: "מי שאהב לקרוא בילדות באיזשהו שלב בחייו יימשך לכתיבה." כך גם אני. זה הפתיע אותי ובלבל. לא ידעתי איך להגיב לזה, התביישתי לכתוב ולא הייתי בטוחה בעצמי. אנשים שכותבים היו בשבילי תמיד מושא להערצה. לא ידעתי אז שגם בי יש רצון לכתוב וצורך ליצור. חשבתי שאני לא בנוייה לזה, שהיכולת להתבטא בכתב זה משהו שרק מעטים ניחנו בו. שזה כישרון מיוחד. זה הרגיש כחשיפה מסוכנת. פחדתי מביקורת ולעג. עד שהגעתי לסדנת הכתיבה של תמרה לילך מזומן. הדרך לשם הייתה מלאת ספקות. אפילו כתבתי על זה טקסט. "הדרך שלי לסדנת כתיבה" כאן אפשר לקרוא אותו: https://www.chinergy.co.il/newpage מהמפגש הראשון בסדנה הרגשתי חיבור עם תמרה, דרך ההנחיה שלה הייתה רכה, תומכת ויחד עם זאת עמוקה. הטקסטים שנולדו לי בסדנא היו מאוד אמיתיים אם כי לא יצירות מופת. אבל טיבם בכלל לא היה חשוב. הייתה שם צלילה לעולם הפנימי של כל אחד. תמרה ידעה ליצור אווירה נוחה והוליכה אותנו בעדינות ומקצועיות. והתוצאה היא יצירה מהבטן. זה כמו להוציא מעליית הגג את אלבום התמונות המאובק, להתבונן, להיזכר ולגלות את עצמך מחדש. לחבר את כל החלקים שלך לשלם אחד באור היום. אני מודה לך, תמרה על יכולת שלך ברכות להוציא את העולם הפנימי לאור. כך נולדה השותפות בין מנחת סדנת כתיבה ומנחת מעגלי נשים. יצרנו ביחד מעגל נשים שרוצות לכתוב את עצמן. https://www.chinergy.co.il/heroine

כשהייתי ילדה קטנה הראש שלי תמיד היה מלא בשאלות. הן באו כמו אורחים לנשף בארמון ורקדו, רקדו לבד או בזוגות: "מה ואיך?", "איפה ומתי?", "מי?", והמלכה "למה?" הייתי עוצמת עיניים מחפשת תשובות, מדמיינת. יום אחד, כשהייתי בת 5, הרהרתי כהרגלי וביקרה בראשי השאלה: מה מקשר בין אנשים? מה קורה אחרי שמתים, למשל? זהו, הכל נמחק? מה קורה לעולם, להורים שלי, לבני משפחה, חברים ושאר האנשים כשאני לא רואה, לא שומעת ולא נוגעת? האם עדיין יש משהו שמקשר ביננו? עצמתי עיניים וראיתי! ראיתי חוטים אדומים שמחברים ביננו, כמו רשת. פקחתי את העיניים בתחושת הארה. גיליתי שיש רשת המקשרת בין כל האנשים שאפשר לראות אותה עם עיניים עצומות. רק יותר מאוחר הצלחתי להגדיר את מה שראיתי אז בעיני רוחי. אלה כוונות, זכרונות, רגשות ושאיפות. הבנתי שזה משהו חשוב ובחרתי לשמור על הרשת הזאת, לטפח אותה. התחשק לי לגלות עוד רשתות כאלה ולקשר ביניהן. כילדה להורים גרושים העובדים במשרה מלאה, הייתי כמהה לקירבה, לשיחה כנה ותחושה של יחד. חלמתי למצוא חוט חיבור עם כל אדם ולהזרים בו אנרגיה של קשר לב אל לב. הסקרנות הובילה אותי למצוא קשר בין דברים, ללמוד מזה. הכמיהה הזאת היא שהובילה אותי ליעודי. זה לא קרה מיד - רק כשהפכתי להיות אמא. להפוך להורה זה תמיד מהפך, נכון? הייתי אז בת 32. עבדתי בחברה קמעונאית גדולה, הרבה שעות מול מסך, ישיבות ארוכות עם דיבורים שבקושי הצלחתי למצוא בהם משמעות, ועוד פחות הנאה. על פניו הכל היה בסדר - אבל לא הרגשתי מאושרת. התסכול הצטבר לו לאט לאט. אושר = משמעות + הנאה. פורמולה פשוטה ששמעתי בהרצאה של פרופסור יורם יובל הדהדה בליבי. משמעות נוצרת כשאנחנו מתמקדים במשהו יותר גדול מאיתנו .בחופשת לידה היה לי זמן לחשוב על זה לעומק - גיליתי שמה שנותן לי תחושה של משמעות - זה קשר אמיתי עם אנשים, מגע, שיחות לב אל לב. סקרנות ורצון לעזור לאחרים להרגיש טוב יותר, להתפתח ולהיות מאושרים עברו כחוט שני בחיי. הם אלה שגרמו לי הכי הרבה הנאה והניעו אותי בבחירות שעשיתי. כך הבנתי במה אני רוצה לעסוק באמת. היום אני תרפיסטית, פיתחתי שיטה משלי שמקשרת (איזה פלא!) בין תופעות בגוף לרגשות ומחשבות. אני גם מעבירה מעגלי נשים וסדנאות שעוזרות לאנשים דרך היצירה לחזור לעצמם עם המצפן הפנימי. ומה מוביל אותך בחיים? מהי עשייה המשמעותית עבורך? מה גורם לך הנאה? אולי התשובה נמצאת בילדותך.

בוידאו החדש אני מדגימה תרגילי ה״יוגה היפנית״ - מבוססים על תורת המרידיאנים ומעולים לחיזוק הגוף והעצמת הנפש.

בוידאו החדש אני מדגימה טיפול עצמי באמצעות מוקסה - סיגר עלי לענה. אני אני מראה שתי נקודות שהטיפול בהן יכול לעשות פלאים לחוסן הגופני ורמות האנרגיה שלכם.

איך להימנע מנגיף הקורונהנגיף הקורונה מאיים עלינו יותר מיום ליום. דיווחי המדיה מעלים את רף הדאגה. חדשות לא משהו. כבר קניתי מגבוני חיטוי וחבילת כפפות חד פעמיות. תדירות שטיפת הידיים עולה על 20 פעם ביום. מה עוד אפשר לעשות כדי להתגונן מפני הוירוס המתפשט? יש חדשות טובות - הרפואה הסינית מציעה טיפול מונע יעיל.?

שתלטנות. איזה רגש המילה הזאת מעוררת בך? הו, כמה רגשות היא מעוררת, היא מכעיסה, מפחידה, מביכה. מה עומד מאחוריה? שלט - שליטה - שלטון - שתלטנות. איפה הפלוס הופך למינוס ברצף הזה? מתי האחריות הופכת לפחד מאחריות? איזו אסוציאציה היא מפעילה אצלך? אצלי זה אבא… ההצגה שראיתי אתמול עוררה בי זיכרון נעורים. "משפחה חמה" - משחק מעולה של שחקני תיאטרון בית ליסין הפך אותה למצחיקה, מרגשת ומרהיבה. הגיבורה הראשית, מלכה, זקנת השבט למשפחת רוזן. בשבילה איחוד המשפחה הוא ערך עליון. וכדי לאסוף את המשפחה סביב השולחן בסלון ביתה היא לא תזלזל בשום מניפולציה. המשפטים של מלכה הדהדו בראשי כקולו של אבא שלי. "המשפחה חייבת להיות מאוחדת", "אתם אצלי בחג". חלוקת הוראות בטון שלא סובל שום התנגדות. אנחנו חייבים… איך זה שאנחנו לא.... אני זוכרת כמה זה קומם אותי. רגע, מה עם החובות שלך, אבא? לפני שאתה דורש לקבל מה עם לתת? איפה היית כשהייתי צריכה אותך? גם בשבילי משפחה זה ערך. והיחד חשוב לי. אני מאוד משתדלת לא להתדרדר לשתלטנות שכל כך סבלתי ממנה עם אבא שלי. אני עוד זוכרת את המבוכה שהרגשתי אז. אני בת 15. הורים שלי גרושים מזה 10 שנים ועדיין אין ביניהם שלום. הם לא מדברים וברקים של שנאה עפים כשמבטיהם נפגשים. לפי המסורת בשבוע של חגי אביב אני גרה אצל אבא. תלמידה בתיכון מקצועי, אני קובעת עם סבטקה - חברה שגרה בשכונה מרוחקת ללמוד יחד למבחן, אצלה בבית. יום יפה ושמשי בטשקנט הירוקה - עיר אהובה שבה גדלתי. לפני שאני יוצאת לדרך, אבא מברר בקפדנות את כל הפרטים: השם של החברה, הכתובת המדוייקת, שמות של ההורים שלה, את מספר הטלפון בבית שלה ואת שם האחות הקטנה שלה. ובסיום הוא משביע אותי להתקשר ברגע שאני אגיע לשם. אני מסכימה, מוסרת לו את כל הפרטים למרות שממש לא בא לי. זה מביך ואני מרגישה שאבא לא סומך עלי ולא מאמין לי, חושד בי ואני לא מבינה למה. אני ילדה טובה וממושמעת, עדיין תמימה. טוב, התחקיר נגמר, אני יוצאת עם אנחת הקלה מביתו. הרכבת הקלה איחרה וזה מעכב אותי. אני קצת נלחצת , אבל נהנית מריח הפריחה האביבית וציוצי הציפורים. הגעתי באיחור קל. סבטקה פותחת לי את הדלת. הפנים המנומשות שלה המעוטרות בשיער ג'ינג'י, נראות מודאגות משהו. "היי - היי מה שלומך? אבא שלך התקשר כבר 3 פעמים!" "מה?!" אני נורא נבוכה, מסמיקה וממלמלת מילות סליחה. טוב, הבטחתי להתקשר לאבא - אני מתקשרת, בת טובה ואחראית. אבא עונה בטון חשדני, כמעט צועק, הוא לא מאמין לי. במה הוא חושד, למה? למה הוא לא דואג כשאני גרה אצל אמא? אני נותנת לו הערכת זמן לסיום שיעורי הבית. אבל אני לא רגועה והביקור הכיפי אצל החברה הופך להיות עול. שוב צילצול אחרי חצי שעה: "ג'אנה, אני כבר כאן, הגעתי עם האוטו לאסוף אותך" "אבא! קבענו שאתקשר אליך כאשר אסיים". "תצאי משם, אני כבר פה. אם את לא יורדת עוד 10 דקות אני עולה לשם." למה הוא עושה לי את זה?! אני נאלצת לציית - הרי הוא המבוגר כאן ואני המתבגרת. עכשיו אני מבינה שהוא היה מבוהל מהאחריות. בשבילו זה היה משא כבד מדי. האם אני בדרך להסכם שלום עם החלק האבהי בתוכי? היום גם אני אמא למתבגרים. איזו אמא אני? איך הילדים שלי חווים אותי? הבן שלי אומר שאני לא מספיק סומכת עליו… מתחקרת אותו. חוזר חלילה? איזו מראה קיבלתי. הרי אני עושה דרך - משחררת את הרסן, מאפשרת וסומכת על המתבגרים שלי. הם משתפים אותי בחייהם גם כשאני לא שואלת ואפילו לפעמים מתייעצים איתי! בשבילי זה הישג. כן, אני הכי שמחה ורגועה כשכל המשפחה יושבת סביב השולחן בסלון לארוחה משפחתית. בדומה למלכה בהצגה של אתמול. ובכל זאת אני אמא אחרת, יותר טובה. וכאשר פניהם קדימה לדרך משלהם, אני רק רוצה לתת תחושה של גב מאחוריהם. תחושה של בית ששם הם תמיד מקובלים, רצויים ואהובים. ואיך אצלך?

זה מתחיל כבר היום בערב. סדנת הכתיבה של צעירי רמת גן. יהיה לי זמן לחשוב על זה, אין לי מטופלים, הבוקר אני חופשייה. אנטון יצא מהמקלחת, ראה שאני קמתי והזמין אותי לארוחת בוקר. איזה צירוף מקרים נחמד שלשנינו יצא בוקר פנוי. בחרנו בבנדיקט בתל אביב כדי שנוכל אחר כך לתפוס קצת מהשמש של היום היפה הזה. לראות את הצבעים האהובים עלי - טורקיז וכחול, לשמוע את הרעש הלבן של הגלים ולהריח את הים. כמו פעם, עוד לפני הילדים. חזרנו הביתה עייפים ומרוצים. הרגליים שלי כאבו בגלל הנעליים הסטייליסטיות שנעלתי. סוף סוף הייתה לי הזדמנות לנעול אותם. כבר שכחתי מה זה הליכה עם נעלי עקב, אפילו שהוא לא גבוה. זה הזכיר לי את התקופה של שנות ה20 המוקדמות שלי, כשבאמת הייתי צעירה והלכתי על עקבים כמעט כל יום וכלום לא כאב לי. "כשהיינו צעירים" - איזה רצף מילים נדוש, בדרך כלל הוא מכבה כל רצון לשמוע את ההמשך. וואללא? סדנת הכתיבה של היום היא לצעירי רמת גן? רמת גן כן, אני רמת גנית מזה 20 שנה. אבל צעירים? כמובן, אפשר לומר שאני צעירה בנפשי ואני גם נראית צעירה מגילי. אבל המצאיות היא שאני בת 48. אני שלמה עם גילי אבל צעירה אני לא. טוב, אני מקווה שאני לא אהיה היחידה הלא צעירה שם, ומה אם כן? אז כן, אני אהיה היחידה. התחושה הזאת מוכרת לי היטב. אפשר לומר שאני שונה מקצועית. הפעם גם לא צעירה, גם רוסייה. טוב, אני רואה שתמרה כבר יצרה קבוצה בוואטסאפ למשתתפי הסדנה. אני בודקת לפי תמונות ושמות מי המשתתפים וכמה יש. זה נחמד ומרגיע. הם נראים מקסימים ואנושיים, כמוני. ואפילו יש שם מישהי בגילי. אני קצת מופתעת שיש הרבה בנים בין המשתתפים. לרוב אני רואה בנות ונשים בסדנאות. הרגע הגיע, אני צריכה לצאת לדרך כדי להספיק להגיע בזמן לסדנה. זה רבע שעה הליכה אבל הרגליים עדיין כואבות לי ואני מבקשת מאנטון שיקפיץ אותי באוטו. אנחנו נפרדים בנשיקה חטופה. כבר ידעתי שהמפגש יהיה ב"חדר משלי". המקום מוכר לי היטב. שני, הבת שלי התאמנה שם בחוג היפ הופ בשנה שעברה. אני שמחה שלא אצטרך לחפש את המקום, אלא ללכת הישר לשם בדרך המוכרת. אני מתקרבת למדרגות ומבחינה באנשים ההולכים לאותו כיוון. מנסה לנחש אם גם הם הולכים לסדנה. נכנסת לרחבה, המדרגות משמאל, עולה לקומה שנייה, כן, זה כאן, אני מזהה את התמונות הצבעוניות עם משפטי מוטיבציה. אני מתרגשת, מכניסה את הבטן. תכף אראה את שאר המשתתפים. עוד מעט אני הולכת לבטא את עצמי בפניהם. בשבילי זה אתגר - לכתוב בעברית, אמנם שפה מוכרת ואהובה אך אינה שפת האם שלי. וגם הניסיון שלי בכתיבה שואף לאפס. אז מה, אני פשוט קופצת למים ונראה איך יילך. אני סקרנית ומוכנה. נושמת עמוק. נכנסת ל"חדר משלי", תופסת מקום ומסובבת את הראש בעניין כנה. יצאנו לדרך. מאת ג'אנה וייס 17.01.20